עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

אני בסך הכל נערה עם מעט זמן לשרוף והשראה לכתוב. תמיד חשבתי כמה אדיר יהיה אם אעשה בלוג על החיים בחטיבה ובתיכון, אבל את תקופת הזוהר הזו פספסתי כבר, ופה נאמר "די לעצלנות!".
בכל מקרה...
זה מעולם לא מאוחר מדי לשתף את העולם במה שעל ליבכם, אני מרגישה שאם יש לי משהו לומר..אני אכתוב אותו פה. כי נכון, יש עולם בחוץ שלא תמיד מעניין אותו מה קורה בראש שלי, אבל בשביל המציאו את האינטרנט, לא? :)
אני באמת מקווה שאני אצליח לעשות מהבלוג הזה מה שאני רוצה שיהיה ממנו, "בית החפירות של הג'ינג'ית"! חח (;
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
כשלכולן סביבי יש חבר רציני...
30/11/2014 00:42
אני? מה אני מבינה? ;)
כשלכולן סביבי יש חבר רציני...
אני פתאום נזכרת בפעם ההיא שביקרתי את חברה הכי טובה שלי שעברה לניו-יורק.
היא לקחה אותי לכיכר מגניבה ותוססת (לא טיימס סקוור), ושם נכנסו לסניף של סטארבאקס.
היה חמים ונעים ולא עמוס מדי, לא היה גם תור ובכללי ידענו מה אנחנו רוצות כבר להזמין - קפה ג'אווה צ'יפ עם תוספת של קצפת.
הבחור בקופה היה חמוד מאוד, בלונדיני עם עיניים בהירות וגדולות, בגובה בינוני.
בשנייה שיצרתי איתו קשר עין משהו בי התהפך!
אני יודעת שיש מצב שדמיינתי את כל מה שקרה אבל...גם אם כן וגם אם לא, זה מה שאני ראיתי וחוויתי (ומקווה שכך היה!) :
זה היה נראה כאילו כל כולו מרוכז רק בי, ואפילו שחברה שלי היא זאת שהזמינה (האנגלית שלי טובה אבל אני מעורערת בגלל המבטא הקל), המבט שלו היה נעול עליי.
והוא פשוט התחיל להתבלבל, אפילו שאמרנו לו בבירור מה רצינו, ואפילו אני התחלתי לדבר, הוא נראה כל כך מבולבל וכל כך מרוכז בי - כאילו משהו בי תפס אותו וזה בלבל אותו לגמרי! שזה טיפה מוזר לי כי חברה שלי יפיפייה וכל הביקור שם לכל מקום שהלכנו התחילו איתה (אבל כמובן,יש לה חבר רציני,שכבר הביא לה "טבעת הבטחה",שזה סוג של טבעת אירוסין...כן.). 
כל המצב הפך למצחיק וכולנו צחקנו, ואז הוא שאל אותנו מאיפה אנחנו..פה כבר אני דיברתי חופשי ואמרתי שהיא מפה ובאתי לבקר.
ואז הוא פשוט בכאילו עצר כל מה שהוא עשה, והתרכז בי עוד יותר (אם זה אפשרי בכלל) עם המבט שלו ואמר "את זה הבנתי, מעניין אותי מאיפה את באת." והצביע עליי וממש כאילו אני היחידה בחדר. אמרתי שאני מישראל והוא התלהב ואמר שיש לו חבר מהרצליה. פה הוא סיים לרשום את ההזמנה והעביר אותה הלאה, אז אני וחברה שלי עמדנו בצד וחיכינו.
הייתי בכזה הלם מכל הסיטואציה, היה לי חבר שהיה מאוהב בי לגמרי אבל...עם כל המבטים המוצי פוצי האלה, הוא לא הסתכל עליי ככה אף פעם.
שהוא כל כך מרוכז בי שהוא מתחיל להתבלבל ולגמגם, שהוא צוחק ומנסה לדבר לדעת עליי עוד ועוד, אפילו בשלב הפלרטוטים זה לא היה ככה.
ישבנו שם הרבה זמן צחקנו דיברנו - באמת, אחד הערבים המדהימים בחיי - וכל אותו הזמן ממש התפתיתי לקום ולדבר איתו אבל באו אנשים והמקום טיפה התמלא, וגם כשלא היה אף אחד בתור ממש התביישתי. רציתי אפילו סתם לשאול מאיפה לג'וש מניו יורק יש חבר מהרצליה.
עד עכשיו זה מציק לי שלא עשיתי את זה.
אני יודעת שלא היה שום סיכוי למשהו אבל...אפילו סתם אולי היינו מחליפים שמות לפייסבוק, סתם לדבר.
ושלא תבינו לא נכון,
אני לא נראית ממש רע אבל אני גם לא חושבת שאני יפייפיה. כמו שמובן מהשם בבלוג שלי אני ג'ינג'ית עם עיניים ירוקות בת 19 ממוצעת ל ג מ ר י (לדעתי). יש לי שתי חברות הכי טובות ושתיהן יפיפיות ברמה אחרת, הן כל כך שונות אחת מהשנייה במראה החיצוני אבל כל אחת כובשת (וההוכחה היא במסיבות וכשמסתובבים בחוץ).
ואני לא מקנאה לא כלום, אני הכי תומכת בעולם ואני מודעת לעצמי הכי שיש. לא כל אחת נולדה דוגמנית וזה בסדר לגמרי לא צריך גם.
תמיד כשנראה לי שמישהו מתעניין אני מזלזלת ישר כי את האמת אני רגילה שהולכים ישר על החברות שלי, ו"אין שום סיכוי שהוא ככה כשאני פה איתה"..ואני סבבה לגמרי עם זה אני לא בתחרות עם אף אחד.
אז כשקרה מה שקרה לי בערב ההוא, בהתחלה זלזלתי כרגיל אבל...זה עבר לי מהר. וזה לא שהוא דוגמן על או הטעם שלי בכלל, אבל משהו היה כלכך שונה שאפילו אני הפסקתי לזלזל. אז אני 70% בטוחה שלא דמיינתי שהבלבול שלו היה בגללי, שמשהו בי משך אותו.

אני מצטערת על החפירה, פשוט בתקופה הזאת שלשתי החברות שלי יש את החברים הרציניים האלה בחיים שלהם (משהו מפחיד בע), אני כל הזמן נזכרת באקס, ולא שאני מתגעגעת או משהו..אני פשוט חושבת על הניסיון שהיה לי ושהוא היחיד שהיה לי (יותר מחצי שנה) וכמה שבא לי כבר להתנסות בחוויות חדשות לגמרי, ולא להיות תקועה בחוויה הזוגית שהייתה לי איתו. (לא שהיא הייתה רעה פשוט נגמר מגעיל מצידו - זה סיפור לפוסט אחר). הרגשתי את הצורך להעלות בכתב את מה שהרגשתי בערב הקסום ההוא בכיכר בשם "יוניון סקוור" - ממליצה בחום ללכת לשם אם אתם בניו יורק! זה מקום מרכזי שלידו יש אולם קולנוע וחנויות וברים ומסעדות וכמובן...סטארבאקס. :)
1 תגובות
רגש הוא חולשה
13/04/2014 12:56
אני? מה אני מבינה? ;)

היום אבא שלי אמר לי, לאחר ריב עם אמא,
שמה שמחזיק את הנישואים שלהם זה שאם הם התגרשו -
הרגשות של אחי הקטן יפגעו.
שאלתי אותו "רק שלו?",
הוא אמר שאחי הוא היחיד שמראה רגשות של פגיעה מהדבר והסתכל עליי במבט ממושך.
לא היה לי מה לענות, הוא דובר אמת.
מגיל קטן אני שונאת להראות חולשה, סימן כלשהו שקשה לי,
שאני מתמודדת עם משהו גדול ממני.
ואני לא מדברת על התמודדות עם מבחנים - פה אני נהנית להראות את החולשות שלי בחומר הנלמד.
אני מדברת על שמגיל קטן (היום אני בת 18) בכל פעם שההורים היו רבים,
כל אחד היה מראה כמה קשה לו, כמה פגיע המצב הרגשי שלו..
ושנאתי את זה!
לא הבנתי למה הם עושים את זה!
אפילו בתור ילדה שאלתי את אמא שלי בכל פעם שהיא הייתה עצובה "למה את עצובה? את מראה חולשה ואת לא בסדר!"
היא הייתה עונה שלפעמים זה בסדר להראות כמה את חלשה וכמה את צריכה תמיכה מאחרים, אבל היא לא מבינה אותי.
בגן תמיד הייתי מראה את החולשות שלי - וכבר אז שנאתי שאני לא חזקה. בבית הספר היסודי, תמיד היה לי קשה כשעשו חרם על בנות אחרות..ואני מודה..אני נגררת. לא היה לי אופי חזק. ואז פעם אחת עשו עליי חרם, ובכיתי מול כולם, והפסיקו מ"רחמים".
שנה לאחר מכן, בכיתה ה', עברתי בית ספר (עברתי דירה). והחלטתי עם עצמי החלטה.
אני אהיה המצחיקה, החזקה, זאת שכולם ישענו עליה, אני אתמוך בכולם ותמיד אנסה לרומם את מצב רוחם. והצלחתי! אני לא אומרת שהשאיפה שלי הייתה להיות "מקובלת" אבל החברות שהיו סביבי אהבו אותי ואף פעם לא ראו אותי בוכה - לא משנה כמה הן בכו.
וחוץ מתקרית קטנה בכיתה ט' שבה רק אחת מהן ראתה אותי בוכה בגלל משהו - שם היא פתאום הבינה שהיא לא ראתה אותי אף פעם בוכה והייתה פשוט בשוק - החזקתי מעמד.
בתיכון המחזור התחיל להיות קשה במיוחד, כמעט בכל פעם, ורק כמה אנשים היו באיזור ברגע הקשה לי.
ואז פעם אחת, זה קרה מול כל הכיתה. פתאום לא יכולתי לעמוד, לדבר,לפקוח עיניים עד הסוף ובקיצור ..הפסקתי לתפקד באמצע השיעור. באו אליי אחרי זה אנשים ואמרו לי שהם מקווים שאני מרגישה טוב וש..הם אף פעם לא ראו אותי ככה ושהם לא רגילים והיה להם מאוד לא נוח..לא בגלל מה שקרה לי..בגלל שהם לא העלו על דעתם שאני יכולה להיות חלשה לפעמים.
והייתי גאה בזה. אני לא ככה בגלל החרם ההוא.
אני ככה כי אוהבת להיות משענת של אחרים, להיות מטורפת לפעמים ורגועה ורצינית כשצריך. אני מרגישה שלהראות חולשה מצידי תיתן לאנשים סיבה להתנשא מעליי ולהרגיש בשליטה, ואני לא אתן לזה לקרות. אולי זה פרנואידי, אבל..ראיתי דברים, חוויתי אותם.
ובהקשר להתחלה,
כן. אני לא הראיתי חולשה בדיבורים של אבא שלי לעזוב את הבית ולהתגרש לפני כמה חודשים. אמרתי לו ביי, נתתי לו כיף וחיבוק. לא בכיתי אפילו. זאת החלטה שלו. הדבר שהפריע לי הוא בעיות הכסף שיהיו לאמא שלי כי הוא המפרנס העיקרי. כמובן שהפריע לי גם שהבית יהיה ריק יותר ושקט יותר אבל...אני משאירה פרצוף אדיש.
הדיבורים שהיו לפני כמה חודשים מתחדשים ואני די מבינה את אבא שלי, אמא שלי מרגישה שצריך לפעמים לעשות רק מה שהיא רוצה וכשאבא שלי מציע זה בדרך כלל נשלל מיד כי כבר היו לה תכניות אחרות. וקשה לו עם זה..מצד שני, גם הוא לא הכי קל..חושב שהוא יודע הכי טוב ותקוע עם הראש בקיר. ואני לא מדברת מנקודת מבט של נערה מתבגרת, אבל הבן אדם חושב שהוא באמת מבין ויודע הכל בצורה מוגזמת אפילו להורה.
בכל מקרה..הייתה לי רק תשובה אחת לדבריו היום:
"אני לא אוהבת להראות את הרגשות שלי אבא" בקול רגוע ופרצוף אדיש. זאת האמת בסופו של דבר.
הוא נתן בי מבט אחרון והלך לעבודה.
מצטערת אבא, אם אתה רוצה לראות צער ושרוצים אותך בבית, לא תמצא את זה בפרצוף שלי או בדיבור שלי. אבל תבין שזה שם...עמוק בלב.
1 תגובות
מיסופוניה אה?
31/10/2012 21:51
אני? מה אני מבינה? ;)
הבעיות שלי
כבר שנתיים שאני לא מסוגלת לשמוע את המשפחה שלי אוכלת,
ילדים בכיתה מושכים נזלת,
קולות בליעה,
לעיסה
בליעה של משהו נוזלי,
נשימה כבדה,
גירוד
ולא הבנתי מה לעזאזל קורה לי!
במקרה נזכרתי בכתבה בה מישהי תיעדה את עצמה הולכת לקולג' כשיש לה בעיה דומה,
מצאתי את הכתבה,ועשיתי גוגל לשם שלה.
מיסופוניה.
בקיצור ולעניין
משהו פסיכולוגי בו אני רגישה ביתר מידה לצלילים מסויימים, וזה גורם לי להגיב בצורה של
צמרמורות,מחשבות אלימות,עצבים...ועוד תגובות כגון כיסוי האוזניים עם הידיים...
סוףסוף יש לי הוכחה שאני לא משוגעת או ממציאה!
כתוב גם שבגיל ההתבגרות אלה שסובלים ממיסופוניה בטוחים שאלה שמציקים להם עושים את הצלילים דווקא,
וזה כל כך נכון!!!! לכל המשפחה שלי כבר נמאס שאני מאשימה אותם כל פעם שעושים לי דווקא, עד שהם באמת התחילו לעשות לי דווקא. הפעם באמת.
מסולם 0 עד 10 של אבחון הרגישות והתגובות שלי
אני בין 7 ל-8. שתבינו ש10 זה כבר תגובות אלימות על עצמי ואחרים,זריקת דברים באוויר,דברים כאלה. אז אולי בכל זאת יש לי קצת מזל ;)
לצערי,
אין לתופעה טיפול. אני אצטרך כנראה להימנע מארוחות משפחתיות,
ואת בית הספר אני אצטרך לעבור עם משהו בפה כדי לא לצרוח.
חח ואו,
הבעיות שיש לבני אדם נכון?!
19 תגובות
אני חייבת לפרוק מהלב!
27/09/2012 14:19
אני? מה אני מבינה? ;)
חברות
היו לי כמה חברות הכי טובות.
עכשיו נשארה לי רק אחת.
ועשיתי חשבון נפש עם עצמי,
ואני הייתי בסדר גמור!
חשבתי על כל מילה שאמרתי,כל דבר שעשיתי ואיך זה היה יכול לעשות רושם רע,
אבל לא מצאתי שום דבר.
אז מה אפשר להבין מזה?
שהחברות שלי מזה כבר 7 שנים הפנו לי את הגב.דווקא בגיל שהחברות זה בעצם הכל בשביל בנות!
מה עשיתי רע חברות שלי? למה אתן פוגעות בי ככה?
למה אתן מביאות אותי למסקנה שבעצם...
זהו...
אני צריכה להסתכל עליכן בתור עוד חבורה בכיתה,
ולא החבורה
החבורה שלי!
למה?
ולמה בעצם לשאול מה עשיתי רע...אם בעצם אתן אלה שהשתנתן לרעה.
אני לא צריכה לחפש בעיות בעצמי,כבר עשיתי את זה
ואתן יודעות מה?
אני נקייה! חפה מפשע אפשר להגיד.
קדימה,
תגידו שהיום אתן חוגגות יום הולדת ונוסעות לחיפה ושאתן מזמינות אותי
אבל בעצם תסעו בלעדיי ותשוויצו לי בזה מול הפנים בפייסבוק.
אויש כאילו שלא אמרתן לי שאתן חוגגות היום...
אני לא מטומטמת!!!!
אבל ההפסד שלכן
אני הפסדתי חבורה של כאפות
אתן הפסדתן אותי.
אולי אתן לא תבינו את זה היום..או מחר...
אבל ההפסד הוא
לגמרי
ש ל כ ם !
3 תגובות
למה אני לא חיה בארצות הברית?
23/09/2012 17:09
אני? מה אני מבינה? ;)
חלומות
חברה הכי טובה שלי עברה לגור שם,
כל השירים שלי זה אינגליש בלבד,
האנגלית שלי מצויינת,
וכשיוצא נגיד סרט לספר שאני ממש אוהבת...אני לא יכולה ללכת לאודישן!!!!!!
וזה כואב :(

חח אני ידועה בחולשה שלי לסרטים וספרים,וכשמדובר בשילוב של שניהם אני כבר ממש בשיא ההתלהבות :)
הייתי כל כך רוצה להיות שחקנית..
אבל לא בארץ!
בארצות הברית!!!
נשבעת לכם שהפרסום זה אחד הדברים הכי לא חשובים לי...
אבל עצם הרעיון שאני אשחק בסרט שמבוסס על ספר שאני מאוהבת בו או הקטע שבו אני משחקת בסרט שממש התחברתי אליו,
הם כל - כך - אדיריםםםם!!!!!

לצערי בהוליווד החליטו שלכל הספרים שאני אוהבת יוציאו סרטים דווקא ב-2013,אז כבר אין תקווה בשבילי חח
אני הלכתי לשקוע לי באיזה סרט קומדיה עם אדם סנדלר.
כי הוא מלך! :(
4 תגובות
אוי נו ריבונו של עולם!
21/09/2012 23:06
אני? מה אני מבינה? ;)
חברות
לא רציתם לפעמים פשוט לתפוס את חברים שלכם,לתת להם איזה כאפה ולהגיד "אתה סתם מתווכח!!!"?
לא?
רק אני?
אל תתביישו ;)

וואו! כשחברות שלי רבות ושני הצדדים אשמים, ושתיהן יודעות שהן אשמות..אבל רבות כדי לא לצאת "פראייריות" זה כל כך מעצבן.
כאילו מה הקטע?
לריב בשביל לריב? בשביל העצבים? זה כיף לכן?
והן לא לומדות את הלקח לצערי.
לפעמים,צריך להיות חכם,ולא צודק!
גם אם את חושבת שאת צודקת....מה אכפת לך לבלוע את הגאווה שלך פעם אחת ופשוט להבליג? את דווקא תצאי מלכה ורגועה!
אבל לאאאאא "מה ניראלה..." "מי היא חושבת שאני..."...

בנות הן כאלה דרמות קווין,
אני לא מבינה אותן בעצמי לפעמים!באמת שלא!
זה כל כך קשה להיות בן אדם פשוט ולתמוך בחברים שלך פעם ב..?כל כך כואב?
ואני לא מתחילה אפילו לדבר על הפרחות שמקללות אחת את השנייה "בת זונה" בתור ברכת בוקר טוב.
בכלל לא מובן לי איך אפשר לבנות בסיס של חברות על שיחות כאלה.
אבל זה לפוסט אחר חח

ביי לבינתיים :)
1 תגובות
האינטרנט הוא המוצא האחרון
19/09/2012 18:47
אני? מה אני מבינה? ;)
בלוג זה לקולים
אז מסתבר...
שיש דרך שבה אני אוכל לספר לכולם מה אני חושבת ומה אני אוהבת,בלי לחשוב אם זה יעניין אותם או לא!
ולקרוא בלוגים של אנשים אחרים בעלי תחומי עניין משותפים!
בלוג זה אכן דבר קסום *~*

אז...היי!
אני מניחה שהציג את עצמי,
ג'ינג'ית,בת 16 וחצי,חולשה לשוקולד ואובססיה מוזרה לשולה המוקשים.נו כן המשחק הזה עם הפצצות ;)
הבלוג שלי יהיה על הכלללל...כי יותר מדי דברים מעניינים אותי,מה שעוזר כמובן לבחירת קריירה.ס'ה.



מקווה שתאהבו!
3 תגובות